פסק-דין בתיק ת"א 4924-08

מבוא

1.         לפניי תובענת התובעים על סך 267,567 ש"ח המגיע להם, לשיטתם, בגין שירותי יעוץ ואסטרטגיה ושירותי תיווך, שניתנו לנתבעת מס' 1 בקשר עם הנכס הידוע כ- "בית באיירס" באזור התעשייה הדרומי בנתניה (להלן: "הנכס").

טענות הצדדים בקצירת האומר

2.         לטענת התובעים, התובעת מס' 2 עוסקת במתן שירותי ייעוץ ואסטרטגיה בנושאי נדל"ן. בתקופה הרלוונטית, הנתבעת 1 ( להלן: "באיירס") היתה בעלת הזכויות בנכס והנתבע מס' 2 (להלן: "עזרא") היה מנהלה. כמפורט בכתב התביעה, במהלך שנת 2006 פנה עזרה לתובע מס' 1 (להלן: "לוי") וביקש סיוע במכירת הנכס באופן אופטימאלי, לרבות הפיכתו לנכס מניב לשם מכירתו.

3.         כנטען בכתב התביעה, לוי העניק לעזרא יעוץ ושירותי אסטרטגיה מקיפים, התובעים השקיעו מאות שעות עבודה בייעוץ ותכנון מכירת הנכס, לאחר הפיכתו לנכס מניב, מה שהניב באופן ניכר את התמורה שניתן היה לקבל בעבורו וכן פעלו התובעים לאתר סוחרים ולאחר מכן קונים לנכס.

4.         לדברי התובעים, לאחר מאמצים רבים ולאחר שהנכס הושכר לקופת חולים כללית עלה בידי התובעת 2 לאתר קונה לנכס אשר שילם בעבורו 4,150,000 $ + מע"מ. נטען, כי התובעת 2 אף טיפלה במו"מ למכירת הנכס בשם הנתבעים, לרבות טיפול בטיוטות, העברת חוזי שכירות של תיירים לרוכש וכדומה.

5.         כמפורט בכתב התביעה, באיירס וצד ג' קבעו את מועד חתימת ההסכם ביום 22.2.07, עזרא הגיע למשרדו של לוי, מנהל התובעת 2 והגם שהתובעת לא החתימה את באיירס על הסכם שכ"ט כלשהו, מטעמי זהירות ומספר שעות טרם חתימת העסקה כאמור לעיל, ביקש לוי להחתים את הנתבעים על הסכם שכר טרחה ועזרא חתם על הסכם בו נכתב במפורש כי הוא מחייב אישית את חותמו ובסמוך למקום חתימתו ציין, כי הוא חותם בשם "באיירס 2000" (ר' נספח ג' לכ"ת).

6.         לטענת התובעים, הם זכאים לתשלום סך של 50,000 $ + מע"מ כמפורט בהסכם שכה"ט (הסכום תוקן בכתב ידו של עזרא) ועל אף התחייבות עזרא והאמור בהסכם שכ"ט לא העבירו הנתבעים לתובעת את תשלום שכה"ט לו היא זכאית.

7.         באיירס בכתב הגנתה טענה, בין היתר ובתמצית, כי בינה לבין התובעים לא נערך כל הסכם בכתב, כי המדובר בתביעה לדמי תיווך באיצטלה מלאכותית של תביעה לתשלום בגין שירותי יעוץ ואסטרטגיה. לשיטתם, לתביעה לדמי תיווך אין כל תוקף ותקומה וזאת לאור המפורט בסעיף 4 ד' לכתב הגנתם. עוד טענה באיירס, כי עזרא לא היה רשאי מעולם לחייבה או לזכותה בחתימתו בלבד ובתקופה בה כיהן עזרא כדירקטור במועצת המנהלים שלה היו לנתבעת 2 מורשי חתימה שרק חתימתם יחדיו היתה יכולה לחייב אותה. לדברי באיירס היא לא פנתה לתובעים ולא ביקשה לקבל מהם כל שירות, נספח ג' לכתב התביעה אינו מחייבה לפי שלא נחתם על ידי מורשה חתימה מטעמה, היא אינה צד לו וניתן ללמוד ממנו כי עניינה של התביעה בהסכם תיווך.

8.         עזרא, בכתב הגנתו, טען, בין היתר, כי לא היה מעולם מנהל באיירס וכי אין התובעים זכאים לתשלום דמי תיווך וזאת לאור הוראותיו המפורשות של חוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו - 1996 (להלן: "החוק") ולפי שהתובעים אינם מחזיקים ברישיון על פי החוק ולא נטען כי התקיימו התנאים הנדרשים בסע' 9 לחוק המהווים תנאי וזכאות התובעים לקבלת דמי תיווך.

9.         התובעים, בכתב תשובתם לכתב ההגנה של עזרא, ציינו כי לוי הינו מתווך מורשה במקצועו. לטענתם, עזרא אכן ניהל את באיירס בזמנים הרלוונטים (ר' נספח א' לכתב התשובה) וכי הוא מודה שהתובעים העניקו לנתבעים שירותי אסטרטגיה ויעוץ בהיקף נרחב. התובעים שבים על טענתם כי סיפקו לנתבעים שירותי אסטרטגיה וייצוג מעבר למתן שירותי תיווך וכי הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים מחייב את הנתבעים, לרבות את עזרא, ודינו כחוזה מחייב לכל דבר ועניין והוא מכיל את כל הפרטים המהותיים הנדרשים על פי חוק המתווכים.

10.        מטעם התובעים הוגש תצהיר עדותו של לוי מיום 18.8.10. מטעם באיירס הוגש תצהיר עדותו של מר משה בובר מיום 20.11.10 ועזרא הגיש תצהיר עדות מיום 9.1.11.

            שמיעת הראיות בתיק התקיימה ביום 20.12.11 ולאחריה הגישו הצדדים סיכומים בכתב, לרבות סיכומי תשובה מטעם התובעים.

המסגרת המשפטית

על נטל השכנוע בקצרה

11.        במישור האזרחי יש להבחין בין "נטל השכנוע" לבין "חובת הראיה".

נטל השכנוע - מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעת דין (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו.

חובת הראיה -  מבטאת חובה "נלווית" טפלה במהותה לנטל השכנוע. לעינינו של הנושא  בנטל השכנוע משמעה של חובה זו היא להביא ראיות לעמידה באותו נטל, ואילו לעניינו של היריב משמעה של חובת הראיה הינה להביא ראיות להשמטת הבסיס מתחת לכוחן של אלו אשר הובאו לחובתו.

(ר': י' קדמי, "על הראיות - הדין בראי הפסיקה", מהדורה 2003, בעמודים 1506-1505; א' הרנון, "דיני ראיות" א' בעמ' 22; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פד"י נב (2) 813, 833-832).